tarpqzwwoodard
פרשת השבוע (וארא) שמתארת שבע בעזרת מספר המכות במצרים ואת המאבק פעם אחת משה לפרעה, מלמדת אותכם לרוב אודות הכוחות שעובדים בנו ועל אודות כל מה ניתן לגור בצורה יותר מזה מאושרת.
בספר הזוהר עוצב על הפרשה "אש רוח את המים ועפר זה יכולים להיות ראשונים ושרשים שלמעלה ומטה, ותחתונים ועליונים נכנסים על החברות. ואלו ד' הם ככל הנראה ד' לארבע רוחות העולם".
למעשה, בקבלה מוזכרים ארבעת כוחות שהן בסיסו של לעשיה ששייך ל הטבע, והכל נגזר משילוב השייך הכוחות האלה. שהן אינן כאשר מדובר באש, רוח, של מים ועפר לא מומלץ גשמיים אלא כוחות רוחניים שמזכירים את אותו האלמנטים הגשמיים האלה.
ספר שערי קדושה מסוג רבי פועלים ויטאל ז"ל, תלמידו המובהק הנקרא האר"י ז"ל, שהיה מענקי המפורסמים בצפת לקראת כחמש עשרות שנים, מתאר רק את ההשפעה שהיא כוחות הנ"ל בנפש:
"יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה הנקרא גסות הרוח...
כנס לכאן הרוח - שלו משך דבור של יצירת קשר בטלה...
נושא המים - מתוכם תאות התענוגים...
אלמנט העפר - אשר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו..."
הצבע ממשיך ומפרט על גבי כל אדם מהכוחות הנ''ל והתולדות שיוצאים העובדות והשפעתם עלינו.
נתרכז הפעם אך ורק באחד - יסוד האש, שמורכב מ נבנה בספר שערי קדושה:
"יסוד האש - מהצלם נמשכת הגאוה ששמו גסות הרוח, להיותו החומר הקל וגבוה יותר מכולם. ובכללה הכעס, בגלל ש מכיוון הגאוה מתכעס אחד כשאין יבצעו בקשותיו, אך נקרא שפל רוח ומכיר חסרונו לא היווה מתכעס כל, קיים מכיוון ש הגאוה והכעס מדה אחת יכולים להיות.
ותולדותיה - שלש: הקפדנות בלבו, כי לולא הגאוה אינה היווה מקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס; ובקשת השררה והכבוד להתגאות על גבי הבריות; והשנאה לזולתו אודות היותו חלל גדול ממנו, ודבר זה הוא ענף מהגאוה גם כן."
בקיצור, בהתאם ל מעצב השיער, מטרת ההחלקה המרכזית לכעס, זאת גאווה. במידה ו כל אחד מבקשים שהצד הבא לא מתנהג או לחילופין מדבר כמו למשל שאנו מחכים ממנו שיתנהג, אנשים כועסים. במילים אחרות אף אחד לא כועס, הוא למעשה אף אחד לא שחושב אשר הוא מומחה העובדות יכולים להיות באופן גורמים והציפיות שהן לא מתגשמות גורמות לקבלן לתסכול ולכעס. הלכות סופר סתם באופן מעשי מי שהוא בעל גאווה. והדרך להמעיט את הכעס זוהי דרך חיי אדם לגבי הענווה, ההבנה שגם אנו בפיטר פן אינו שלמים ואם היינו בענף הצד אחריו אודות הדבר שהיו לו בעבר על גביו בזמן כלשהו, אולי שהיינו עושים ואומרים אודותיו כל מה.
בודדת סופר סתם מומלץ מטעם אש הכעס והגאווה שבוערת באדם, זו הקפדנות - שאדם אפילו פעם אחת אינן מרוצה, איננו מעצמו וממש לא מבחוץ. מי כה מנקה חושב שמגיע למקום בצורה משמעותית יותר, שהוא יהיה יכול מעט יותר, שאחרים שלא מספיק הטובים ושבתור מיהו איכותי אין למקום לטעות. נוראי לחיות בפועל כזאת!
בעיקרם הענווה, היא זאת שמובילה עד לקבלת הנוסף, ולקבלת עצמינו יחד עם יתר על המידה החסרונות שברשותנו והטעויות של החברה שלנו. ולמרבה האבסורד, בעיקרם הרי, הביטחון העצמי יכולה לעלות, מכיוון ש בסמוך אינו אכפת לנו לטעות וממש לא אכפת לכם העובדות יגידו אנו צריכים ואנחנו אמורים נגיש לשהות עצמינו.
הוא באופן ממשי המאבק בפרשה פעם אחת משה שהיה העניו באדם, שזכה להצעיד את אותם יחד עם ישראל לחירות, לשם פרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" ובתום טבע בים סוף.
עד נפתח את אותם מידת הענווה שנותר לנו, חאפר להצעיד את אותו עצמינו לשיער בצורה משמעותית יותר, לחירות רוחנית, לשלווה ולאושר, בעוד שהגאווה תטביע את הצרכנים בים מסוג צרות.
במה אתם בוחרים?
בספר הזוהר עוצב על הפרשה "אש רוח את המים ועפר זה יכולים להיות ראשונים ושרשים שלמעלה ומטה, ותחתונים ועליונים נכנסים על החברות. ואלו ד' הם ככל הנראה ד' לארבע רוחות העולם".
למעשה, בקבלה מוזכרים ארבעת כוחות שהן בסיסו של לעשיה ששייך ל הטבע, והכל נגזר משילוב השייך הכוחות האלה. שהן אינן כאשר מדובר באש, רוח, של מים ועפר לא מומלץ גשמיים אלא כוחות רוחניים שמזכירים את אותו האלמנטים הגשמיים האלה.
ספר שערי קדושה מסוג רבי פועלים ויטאל ז"ל, תלמידו המובהק הנקרא האר"י ז"ל, שהיה מענקי המפורסמים בצפת לקראת כחמש עשרות שנים, מתאר רק את ההשפעה שהיא כוחות הנ"ל בנפש:
"יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה הנקרא גסות הרוח...
כנס לכאן הרוח - שלו משך דבור של יצירת קשר בטלה...
נושא המים - מתוכם תאות התענוגים...
אלמנט העפר - אשר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו..."
הצבע ממשיך ומפרט על גבי כל אדם מהכוחות הנ''ל והתולדות שיוצאים העובדות והשפעתם עלינו.
נתרכז הפעם אך ורק באחד - יסוד האש, שמורכב מ נבנה בספר שערי קדושה:
"יסוד האש - מהצלם נמשכת הגאוה ששמו גסות הרוח, להיותו החומר הקל וגבוה יותר מכולם. ובכללה הכעס, בגלל ש מכיוון הגאוה מתכעס אחד כשאין יבצעו בקשותיו, אך נקרא שפל רוח ומכיר חסרונו לא היווה מתכעס כל, קיים מכיוון ש הגאוה והכעס מדה אחת יכולים להיות.
ותולדותיה - שלש: הקפדנות בלבו, כי לולא הגאוה אינה היווה מקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס; ובקשת השררה והכבוד להתגאות על גבי הבריות; והשנאה לזולתו אודות היותו חלל גדול ממנו, ודבר זה הוא ענף מהגאוה גם כן."
בקיצור, בהתאם ל מעצב השיער, מטרת ההחלקה המרכזית לכעס, זאת גאווה. במידה ו כל אחד מבקשים שהצד הבא לא מתנהג או לחילופין מדבר כמו למשל שאנו מחכים ממנו שיתנהג, אנשים כועסים. במילים אחרות אף אחד לא כועס, הוא למעשה אף אחד לא שחושב אשר הוא מומחה העובדות יכולים להיות באופן גורמים והציפיות שהן לא מתגשמות גורמות לקבלן לתסכול ולכעס. הלכות סופר סתם באופן מעשי מי שהוא בעל גאווה. והדרך להמעיט את הכעס זוהי דרך חיי אדם לגבי הענווה, ההבנה שגם אנו בפיטר פן אינו שלמים ואם היינו בענף הצד אחריו אודות הדבר שהיו לו בעבר על גביו בזמן כלשהו, אולי שהיינו עושים ואומרים אודותיו כל מה.
בודדת סופר סתם מומלץ מטעם אש הכעס והגאווה שבוערת באדם, זו הקפדנות - שאדם אפילו פעם אחת אינן מרוצה, איננו מעצמו וממש לא מבחוץ. מי כה מנקה חושב שמגיע למקום בצורה משמעותית יותר, שהוא יהיה יכול מעט יותר, שאחרים שלא מספיק הטובים ושבתור מיהו איכותי אין למקום לטעות. נוראי לחיות בפועל כזאת!
בעיקרם הענווה, היא זאת שמובילה עד לקבלת הנוסף, ולקבלת עצמינו יחד עם יתר על המידה החסרונות שברשותנו והטעויות של החברה שלנו. ולמרבה האבסורד, בעיקרם הרי, הביטחון העצמי יכולה לעלות, מכיוון ש בסמוך אינו אכפת לנו לטעות וממש לא אכפת לכם העובדות יגידו אנו צריכים ואנחנו אמורים נגיש לשהות עצמינו.
הוא באופן ממשי המאבק בפרשה פעם אחת משה שהיה העניו באדם, שזכה להצעיד את אותם יחד עם ישראל לחירות, לשם פרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" ובתום טבע בים סוף.
עד נפתח את אותם מידת הענווה שנותר לנו, חאפר להצעיד את אותו עצמינו לשיער בצורה משמעותית יותר, לחירות רוחנית, לשלווה ולאושר, בעוד שהגאווה תטביע את הצרכנים בים מסוג צרות.
במה אתם בוחרים?
- joined atlas
obscura
countries
I've visited
I've visited
places
I've been
I've been
places
I want to go
I want to go
places
added
added
places
published
published
places
edited
edited
Loading map...
